הארכיון הדיגטלי לכלים זכרונות וסיפורים נולד כחלק מפרויקט הגמר במחלקה לתרבות חזותית וחומרית בבצלאל. 

כשחשבתי מה מעניין אותי לחקור חשבתי בעצם מה תמיד עניין אותי. מה תמיד היה מונח בפניי ורק חיכה שאדליק מעליו נורה שתשפוך אור על קיומו.
והבנתי שהתשובה תמיד הייתה מונחת בפני, על השולחן - אוכל.

תמיד אהבתי לאכול, תמיד אהבתי לשמוע על אוכל ותמיד הייתי שואלת חברים ״מה אכלתם לארוחת שישי?״

כי אוכל מבחינתי הוא הדרך שלי להגיד תודה, לאהוב, לספר סיפור ולשמר מסורת.  אוכל הכרחי להזנה שלנו והוא כל כך בלתי נפרד מהחיים שלי. מעבר לעניין הרב שלי בבישול וחומרי גלם, המחקר הראשוני החל בלהסתכל על שולחן האוכל כמקור לידע, סיפורים וזכרונות.

ומה יש על השולחן? כלים.

ומה היה על שולחן שלי? כלים מכל מיני מקומות.

וזה גם גרם לי ללכת אחורה - מה היה על השולחן של אמא ואיזה כלים הוגשו אצל סבתא אירית וסבתא אורה. ההסתכלות על הזכרונות שלי דרך כלי אוכל הייתה טבעית, תמיד הסתכלתי דרך האסתטיקה של הכלים, על מה שמתרחש סביבי.

הזכרון המשמעותי שלי מכלי הוא מקערה ירוקה לבנה מתוך סרוויס נורבגי של סבתא אירית וסבא אדגר. כל ביקור אצלם בחיפה מלווה אצלי בזכרון מחלק אחר מהסרוויס הנורבגי; ספל התה עם עלי הנענע הטריים, המגש האובלי עם הענבים הירוקים הקשים וקערת המרק שתמיד הוגש בה מרק עם אבקת מרק קנור - טעם אמיתי של זכרון.

לפני ארבע שנים כשסבא אדגר האהוב שלי נפטר סבתא הביאה לי ארבע קערות מרק. אני לא יודעת למה דווקא לי, אבל משהו במחווה פתח לי בלב חדר נוסף שעכשיו שמור לכלים היפים הנושאים זכרונות. קערת המרק של סבא שכרגע יושבת על המדף שלי היא כמו זכרון שחי על המדף, יום יום. השימוש היומיומי בקערה מחבר אותי כל רגע לזכרון היקר הזה.

 

הארכיון נולד מתוך רצון לתת מקום לזכרונות שלנו להמשיך לפעום בנו. התרבות של סרוויס שהייתה כה נפוצה בדור של סבא וסבתא שלי הולכת ונעלמת. ואני לא רוצה שהיא תעלם. תרבות של הגירה והשתנות, רכישות וירושות, זכרונות ודמיונות. הארכיון מספר את הסיפור הרב שכבתי של הסרוויס דרך המערכת השלמה ודרך זו ההולכת ומשתנה.